הבת לילך -הספד בשלושים

 

אמא אהובה שלי ושל כולנו אני לא מאמינה שעברו 30 יום. אני פשוט לא מאמינה שאת איננה. נכון שזה דרכו של עולם אבל אף פעם לא דמיינתי שזה יכול לקרות ובודאי ובודאי שלא חשבתי מעולם שזה יקרה לנו כל כך מוקדם כשאת כל כך צעירה, מלאת חיים אנרגיה ועשייה אינסופית. אבא כבר אמר כמה שאנחנו כולנו כל כך כל כך מתגעגעים וכל כך כל כך עצובים את היית חלק כל כך גדול ומשמעותי בחיים של כולנו שפשוט קשה לנו להמשיך בלעדיך. נכון שרוחך ומורשתך מושרשים ומופנמים עמוק עמוק אצל כל אחד מאיתנו. ונכון שאנחנו בטוחים שאת שומרת עלינו מלמעלה ונכון שאת איתנו בליבנו כל הזמן אבל קשה לנו בלי הנוכחות הפיזית שלך בחיינו, בלי החיוך, בלי הריח שלך, הקול שלך, המבט שלך, החיבוק שלך, ה"אורה" הזוהרת שהקיפה אותך ואותנו. קשה לנו בלי האהבה האינסופית שהענקת לנו כל הזמן. וכמובן קשה לנו בלי הטיפולים שלך, בלי המילה הטובה והעידוד והתחושה הזו שתמיד יש מי שדואג לנו ואנחנו לא צריכים לדאוג.תמיד אמרת שאת תטפלי בנו ושהכל יהיה בסדר ושאין לנו מה לדאוג. תמיד האמנו לך והסתובבנו בעולם עם תחושה עצומה של ביטחון שאנחנו בסדר ונהיה בסדר כי אמא שלנו דואגת לנו ומטפלת בנו. כמה חבל שבך עצמך לא טיפלת באותה מסירות אינסופית כמו שטיפלת בנו. נכון שבסוף ניסית לטפל בעצמך ואמרת לנו שיהיה בסדר ושלא נדאג, ואנחנו האמנו לך. כל כך רצינו להאמין שבאמת גם על זה תתגברי כפי שהתגברת על הרבה קשיים, מחלות, וכאבים בחיים שלך. אמא פשוט קשה מאד בלעדייך כי היית באמת באמת האמא הכי טובה בעולם. היית בן אדם כל כך מיוחד שקשה לתאר אותך במילים. היינו בשבילך הכל תמיד וזאת בלי אפילו שהיינו צריכים לעשות הרבה בשביל לזכות בגאוותך ובאהבתך האינסופית. מספיק שלבשנו את מה שקנית לנו, או שהיינו יפים, או שהצטלמנו טוב, או שהסכמנו שתטפלי בנו. מספיק שהיינו שם בשבילך ואת היית שם בשבילנו. תמיד תמיד. אני לא מאמינה ש 30 יום עברו כל כך מהר, וימים, וחודשים ושנים רבות יעברו ואת לא תהיי איתנו. את אינך והחיים ממשיכים. עולם כמנהגו נוהג. זה פשוט בלתי נתפס וכל כך עצוב שאת לא תזכי לכל כך הרבה דברים: להנות משלי שחזרה לארץ ומתאקלמת יפה בעבודה ונהנית כל כך להיות איתנו ועם כפיר.מקרן שמתכוננת ללימודים בתחום הטיפול שאמרת שכל כך מתאים לה.לראות את תמרי מסיימת מחר את התיכון ומופיעה במופע הסיום, ומתגייסת לצבא בעוד מספר חודשים.לא זכית לראות בשבת את ספיר המדהימה שלנו רוקדת, כוכבת אמיתית בכל קנה מידה, שרוקדת בדיוק כמו שלימדת אותה את (ולא המורות שלה) רוקדת עם כל הלב, בלי לסמן, עם תנועות עד הסוף, ועם חיוך ענק על השפתיים.לא תזכי עוד לראות את עידו משחק כדורגל מבשל ומבקיע גולים.לא תזכי לראות את דנה, מיקה וליהי המדהימות גדלות, מתפתחות ומתיפיפות לפי מיטב המסורת.... כמה עצוב שלא תהיי איתנו ביום יום, בשיגרה, בארוחות שישי, בכיף, בנסיעות, בטיולים, בהופעות, בטיפולים, במחלות, בקשיים ובמשברים שאנחנו עוברים בימים הכל כך קשים והמטורפים הללו. אני חושבת שכדאי אולי לסיים אחרי שאמרתי עשרות פעמים כמה קשה וכמה עצוב לנו בלעדייך. וכמה עצוב לנו בלי עודד שלנו. כמה עצוב לנו ששני האנשים שהכי הכי בעולם ידעו לתמוך ולעודד אותנו אינם איתנו....לפחות אתם אחד עם השני..... אני מבטיחה לך שננסה להתגבר ולהתחזק אחד בעזרת השני ובעיקר בעזרת בעלך האבא וסבא הכל כך כל כך מדהים שלנו, שכמה שאנחנו אומרים, וחושבים, ורוצים לחזק אותו ולעודד אותו - בסוף זה הוא שתמיד מעודד ושומר, ועושה, זה הוא שתמיד מחזק ומחזיק את כולנו.... נוחי על משכבך בשלום אוהבת אותך הכי בעולם, לילך