כשהיתה אורה בת 16 לערך,  לא הייתה מסוגלת  לעמוד עוד באווירת השכול ששררה בבית. היא רצתה להתגבר, ולבנות לעצמה חיים חדשים ואופטימיים  מחוץ למושב. היא עברה לגור בתל אביב, זה היה המרד הראשון שלה,  ולהורים לא נותרה ברירה אלא לקבל זאת. בתחילה, גרה אצל דודתה, אבל גם שם הלחץ לא פסק, ולכן עברה לגור בבית החלוצות ברחוב המלך ג'ורג' בת"א. בבית הספר הייתה ספורטאית מצטיינת במקצועות רבים, בעיקר בריצה. חברים זוכרים אותה כאצנית מעולה. אורה החליטה שהמקצוע המתאים לה הוא מורה  לחינוך גופני, ונרשמה למכון וינגייט שהיה ממוקם אז עדיין בתל אביב. אחרי שנתיים של לימודים אינטנסיביים, מעניינים ומהנים, זכתה לקבל תעודת הוראה לחינוך גופני. לאחר מכן, התגייסה לצבא שרתה כמד"סית, למשך  שנה בלבד, עקב היותה בת למשפחה שכולה. לפי מדיניות העדפת הפריפריה במשרד החינוך של אז, נשלחה אורה ב- 1956, ללמד חינוך גופני בבית השיטה ובבית אלפא שבעמק יזרעאל. אלה היו השנים הראשונות שלה כמורה לחינוך גופני, והמפגש הראשון עם החיים והחברה הקיבוצית.

​