כשנתיים לאחר מלחמת השחרור, בדצמבר 1950, קרה אסון כבד במשפחה. האח דוד היקר, נספה בתאונת מטוס בו היה עם חברים נוספים, כפרס על הצטיינות  בקורס מכי"ם בצבא. המטוס התרסק ונפל לים. החיים במשפחה השתנו וקיבלו תפנית טראגית, עצרו מלכת, שמחת החיים של המשפחה אבדה, וההורים לא הצליחו להתגבר על הצער והאבל. החיים הצטמצמו לכדי אחזקת  המשק ומעבר לכך, לא היה כל עניין ומשמעות בחייהם. אורה הייתה נערה צעירה, בת 15, וגם בעבורה תמו ימי התום.   החיים שנראו מבטיחים ואופטימיים עם הקמת המדינה, חדוות היצירה של החברה החדשה והצעירה נראו לאורה ולהוריה חסרי ערך ממשי. למרות זאת, אורה עשתה מאמצים להיות משולבת בכל הפעילויות של בית הספר והגדנ"ע. אחת החוויות הזכורה לה במיוחד הייתה הנסיעה למחנה הגדנ"ע "באר אורה" בערבה בכיתה י"א. לימים, התברר, כי גם צבי היה שם כמה מחזורים  לפניה. אולי הם יכלו להיפגש כבר אז?...... לימים, אורה וצבי ראו בכך את  ההוכחה כי  הם נועדו זו לזה. שנים אחר כך, בטיול המשותף הראשון עם צבי, בנסיעה בטרמפים לאילת, עברו השניים ליד באר אורה, והשתתפו בטקס הנחת אבן הפינה בקיבוץ יטבתה הסמוך. בן גוריון, ראש הממשלה דאז, היה נוכח בטקס, עלה לבמה ונשא נאום ארוך ביותר בן 2 מילים בלבד: "עלו והצליחו". זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, הזוג הצעיר אימץ את הברכה באופן אישי, והמשיך לדרכו.