הבת לימור- הספד מהלוויה

 

אמא שלי כמה לא רציתי שהרגע הזה יגיע. כמה קיוויתי שזה רק חלום בלהות ולא המציאות. אבל בערב שבת ה- 21.5 בשעה 18:13 כבה הנר ואת הלכת מאיתנו. לא יאומן איך עשית את זה באצילות נפש, כולנו עמדנו מסביבך נישקנו וחיבקנו אותך ואז את פשוט הפסקת לנשום בשלווה וברוגע עם כניסת השבת, מות צדיקים כמו שאומרים. אני תמיד הייתי ילדה של אמא, רציתי להיות איתך, איתך הרגשתי הכי בטוחה, היה לי כיף איתך, להיות בחברתך לשמוע מעצותייך הטובות, תמיד היינו באותו ראש, עזרת לי בכל דבר, עודדת אותי ונתת לי הרגשה טובה ובטחון. איך אהבתי לבלות איתך בכל מקום, היית החברה הכי טובה שלי, היה לי כיף איתך. לכל מקום היינו הולכות ביחד והייתי כל כך גאה בך על שהיית אמא שלי. כשהייתי קטנה והייתי הולכת ברחוב והיו שואלים אותי את הבת של אורה ישורון? הייתי עונה בגאווה, בטח זו אמא שלי... היית מדריכה לריקודים ואני רקדתי אצלך בלהקה, כולם אהבו אותך ורצו לרקוד אצלך בחוגים ובלהקה, כי עשית את זה מהנשמה. כל מה שעשית עשית עם כוונה גדולה, גם כשעזבת את הריקודים והפכת להיות מטפלת באנשים עשית את זה מכל הלב והנשמה. את היית כולך לב ונשמה, אולי לא סתם חלית בסרטן הלבלב (פעמיים לב) לב ענק וגדול ומעניק. אני כל כך עצובה וכבר כל כך מתגעגעת! היית יקרה לי מאוד. אני כבר מתגעגעת סתם להרים טלפון לשאול מה נשמע. לכיף שהיינו עושות ביחד תמיד. לפני שנולדו הילדים היינו נוסעות לחו"ל ביחד, פעם היינו לוקחות ביחד שיעורי מחול ואפילו נסענו ביחד לפריז רק לרקוד ולהסתובב. כל כך היית גאה בי, בדודו ולילך ואח"כ בנכדים, היינו כל עולמך בבת עינך... כשהילדים נולדו היינו הולכות עם עידו ותמר לכל הפסטיבלים ואח"כ הולכות עם ספיר. כל כך עודדת את עידו וכאשר יכולת היית באה לראות אותו במשחקים שלו ונתת לו כוח וחיזוקים. עם ספיר היה לך קשר מיוחד הייתן מתאימות אחת לשניה את היית הצעירה ברוחה והיא הבוגרת. כל כך חיכית לשבת שספיר תישן אצלך ואם ספיר לא היתה יכולה להגיע, היית מאוד עצובה בגלל זה. היית אמא מדהימה אני יכולה להגיד שזו היתה זכות גדולה. היתה לי ילדות מאושרת עם אמא מדהימה, מיוחדת ומקסימה. אני לא מדמיינת עדיין את גודל האובדן שזה עתה אני חווה, אני יודעת שמעכשיו החיים שלי לפני ואחרי לא יהיו אותו דבר. אבל נחמה קטנה היא לי שזכית למשפחה נפלאה ואוהבת, בעל מסור ואוהב שטיפל בך בצורה מעוררת הערצה, ילדים ונכדים שאוהבים אותך עד אין קץ. אמא, תמיד היית צעירה ברוחך, חיונית ומטופחת, למרות דלקת הפרקים אף פעם לא ריחמת על עצמך תמיד ראית את חצי הכוס המלאה בכל דבר, תמיד אמרת דברים טובים לכולם. היית מאמינה לאנשים בצורה עיוורת. היית גם תמימה ונאיבית לפעמים, אבל אמרת שאנשים עדיין לא אכזבו אותך, לכן נתנת תמיד אמון באנשים. התכונה הבולטת שלך היתה הנתינה, רצית לתת לכולם, לתרום, לעזור ולהיות שם כשצריך אותך. רצית לעזור גם למי שלא הכרת, היית שולחת טיפול מרחוק לאנשים כי חשבת שזה מה שצריך לעשות. איך אפשר לתאר אותך אמא, הרי היית עולם ומלואו. אמא וסבתא טוטלית שהמשפחה היתה תמיד בראש מעינייך.בסוף החיים אחרי כל הנתינה האין סופית, קיבלת בחזרה מאיתנו כשכבר לא יכולת לעזור לעצמך. כשהתגלתה המחלה לא רצית להאמין שזה אכן סרטן, את אמרת שזה לא יכול להיות ואת תצליחי לעזור לעצמך למרות התחזיות הקשות של הרופאים. כמה רציתי להאמין לך שאת צודקת ואת תצליחי ותנצחי את המחלה, היית כל כך אופטימית שממש הקרנת את זה לסביבה. אבל המחלה היתה אכזרית ואת נלחמת כמו נמרה. לא הסכמת לוותר עד אשר תש כוחך ואז המצב נהיה קשה... אף פעם לא קיטרת, לא באת בטענות ואפילו כששאלו אם כואב לך אמרת שלא. לא רצית להכאיב לנו.גם לקראת הסוף כשידעת שהסוף קרוב לא רצית להעציב אותנו - ככה מתחשבת היית. ידעת כמה את חשובה לנו וכמה אנחנו אוהבים אותך ולכן לא נתת לעצמך ללכת וגם אני לא יכולתי לשחרר אותך, עד יום שישי האחרון כשהבנתי שזה כבר קרוב, אמרתי לך שאני אוהבת אותך ואנחנו נסתדר פה ואת יכולה ללכת בשקט.... שכבי בשלום על משכבך אמא, אני משחררת אותך עכשיו ללכת ולהצטרף לאחיך, לאמא ואבא שלך, שחיפשת אותם כל כך בסוף חייך. אוהבת אותך תמיד וללא הפסקה. לימי שלך.