לילך, הבת הבכורה נולדה ב 1960. עם הלידה של לילך, אורה התחילה להרהר ולערער על הלינה המשותפת ועל חיי הקיבוץ. אז היה נהוג בקיבוצים כי התינוקות הוכנסו מיד עם החזרה מבית החולים לבית התינוקות – לידי המטפלות. האימהות התבקשו להגיע להנקה בלבד כל 3-4 שעות ולעזוב. ניתן היה להוציא את התינוקת לבית ההורים מהשעה 16:00 עד 18:00 בלבד. אורה לא השלימה עם הנוהג, ולא קיבלה את החוקים הנוקשים. היא לא הסכימה להיפרד מהתינוקת המלאכית שנולדה. היא היתה מתגנבת בלילות לראותה. בשלב זה, גמלה בה ההחלטה לעזוב את הקיבוץ, והיא עמדה על כך שהמשפחה תעזוב את הקיבוץ. כאן באה לידי ביטוי הדעתנות של אורה, האמונה העזה בערכי המשפחה והאמהות כפי שהיא הבינה אותם, והנכונות שלה ללכת בדרכה כנגד הזרם. בבית השיטה הייתה חברה מלוכדת ומגובשת, והעזיבה נחשבה לבגידה באידיאולוגיה של רעיון הקיבוץ. הצעד היה קשה לצבי, הוא התקשה להיפרד מהקיבוץ, משורי ומשפחתה, ומהחברים, אך הקשר המשפחתי גבר על שיקולים אחרים, והתקבלה החלטה מכריעה. לאורה שבאה מהמושב ההחלטה על המעבר הייתה קלה יותר

ב- 1964 המשפחה מתרחבת ומצטרף אליה דודו, שנקרא על שם האח האהוב דוד ז"ל. התינוק המתוק הביא אושר רב למשפחה. היו לו סבים וסבתות אוהבים, משני הצדדים.

ב – 1968 נולדה לימי, בתור הילדה הקטנה היא קיבלה תשומת לב מיוחדת, ויועדה מגיל אפס להמשיך את דרכה של אורה במחול.